עידן חדש

הניו אייג’ מכיל תחתיו שורה של תופעות חברתיות בהן ישנו דגש על העבודה הרוחנית האישית (מדיטציה, שחרור עכבות וראייה מדוייקת של המציאות ללא ההתניות והדימויים שיש לנו עליה), ככלי לשינוי העולם להבדיל מן התורות המערביות המאמינות (באופן כללי) בשינוי החברה ככלי לשינוי עצמי (ראו את הסוציאליזם, קומוניזם, דמוקרטיה, שיויון זכויות, מדיניות כלכלית נכונה, קפיטליזם). 

התופעה הזאת מבחינתי היא תנועת מחאה ועוד איך, רק שהתרגלנו לראות מחאה חברתית כמסה של אנשים נושאת שלטים, עולה על בריקדות, וזועקת בגרון ניחר. אך לתנועת הניו אייג’ יש אופי אחר, אופי יותר אישי. זוהי בעיקרה מחאה כנגד השלטון הדיקטטורי של המחשבות הרעות שמתהלכות לנו בראש, מחאה שבה לא מציבים מחסומים אלא מסירים אותם, מחאה שבה לא כותבים שלטים, אלא מנסים לראות מעבר למילים, מחאה שהמניפסט שלה לא כתוב במילים גבוהות, אלא בהמון אהבה, רגש ואינטואיציה. וזוהי המחאה היחידה שלא משנה את האחר, אלא את עצמך בתקווה שאם אתה תשתנה גם הסביבה שלך תשתנה כי כל אחד מאתנו הוא גם חלק מן החברה. אולי ראוי לסיים בקטע מהרצאה ששמעתי לפני כשנה מפי הסופר עמוס עוז בטקס הוקרה לכבוד זכייתו בפרס גתה לספרות, שם הוא מנסה לעשות סינטזה בין שתי השקפות העולם הללו (החברתית והאינדיבידואלית) : "בתהליך הגלובליזציה שעובר על העולם הולכת ונמחקת היכולת הבסיסית הראשונה שאנו נולדים איתה – זוהי היכולת לסולידאריות. היכולת להרגיש שגם ‘ההוא’ הוא גם קצת אני. וגם אני הוא טיפ טיפה הוא, אבל לא לגמרי. ג’ון דן כתב במילים הלא נשכחות ההם מהמאה השבע עשרה, "שום בן אנוש איננו אי".

ואני אומר לכם: אף אחד מאתנו הוא לא אי, ואף אחד מאתנו הוא לא מולקולה של היבשת. כל אחד מאתנו נברא חצי אי. חציו מחובר וצריך להיות מחובר אל היבשת של חברה, ושל זולת, ושל שפה, ושל תרבות ושל משפחה. אולי קודם כל של משפחה. אבל החצי השני של כל אחד מאתנו, הוא בודד ופונה אל האלמנטים הנצחיים, אל המוות, אל הבדידות, אל המסתורין הגדול של החיים ושל המוות , אל הארוס. כל הדברים האלו לא רק שנבראנו כל אחד מאתנו כחצי אי. אנחנו גם צריכים להישאר כפנינסולה".